שרון זק

הוזמנתי אל הספר הזה על ידי חברה אהובה, שזיהתה מיידית את פוטנציאל ההתאהבות שלי בו. 

שנים שאני מדברת וכותבת על ואל גופי בלשון נקבה - הלשון שבחוויה העמוקה שלי מצליחה לראות אותה, לחיות אותה ולתת לה מקום כפי שהיא בעולם. כשחברתי נתקלה ב "גוף זרה" של ורד שם טוב, היא נשאה בתוכה את ההכרות הקרובה עמי ועם הגוף החיה שלי, ועשתה את החיבור מיידית ובהמון אהבה. התודה הראשונה שלי נתונה לה. 

התודה השנייה היא כמובן לורד שם טוב, שעבורי ספרה הוא הזמנה חמה ואמיצה לחיות בתוך ועם הגוף, ותזכורת לחיים המלאים והעשירים שהיא, הגוף, יכולה להעניק ולספק לנו. 

בתואר הראשון שלי כתבתי עבודה על איך הגוף החי בעברית הוא גוף זכר, ואילו הגוף נקבה – "גופה" – היא גוף מתה. ורד מזמינה אותנו להיזכר מחדש כמה הגוף-היא היא גוף חיה, יוצרת, כואבת, מתענגת, חושקת, מתאווה, דוחה מעליה, מזמינה ומלאה בעושר אנושי. בשירים לקחה אותי אל מסע האדם-היא שלה; אדם אמיצה שבחרה ובוחרת להיפגש עם גוף-היא ספוגה בפטריארכיה ובשנים של ירושה, אבל גם בחיים, חיות, תשוקות ושפות משל עצמה. ורד בוחרת להקשיב להן. היא מזכירה לנו/לי שהגוף איננה (רק) מטאפורה, וגם לא (רק) אתר להשלכות פטריארכליות אינסופיות, אלא הגוף היא אמיתית, פועמת, חשה, משתנה, מתהווה, דינמית. היא זקוקה למקום, להקשבה, לרשות. רשות לגעת ולהינגע, רשות להתבונן, לתת מילים. הגוף זקוקה לשפות שצומחות מתוכנו - האנשות (על כל העושר והמגוון) שחיות בתוכן. 

כשורד מעניקה שם טוב ושפת אם לגוף-היא החיה שלה, גופי שלי מרגישה הזמנה, מרחב, אוויר לנשימה. כשאני קוראת אותה, גופי שלי חווה כמיהה עמוקה לפגוש ולהיפגש עם גופים-הן נוספות, שמתעוררות, מתהוות ורוקדות את עצמן אל מעבר ומחוץ לכתליי שפת האב שירשנו. לא כדי לייצר שפת אם אחת אחידה, שמאגדת את כולנו, אלא כדי לייצר שפות מגוונות ומרחבים נושמים בהןם נוכל להיפגש ולפגוש לעומק את עצמנו וזו את זו במגוון ועושר אנושיותנו. 

תודה, ורד, על ההזמנה, השיתוף, החשיפה והשפה/שפות שהכנסת לעולמי.