רוית ליכטנברג יקותיאל

הספר עוסק בגוף הנשי באופן מיוחד: לא רק דרך הפיזיות שלו אלא דרך הגוף כשפה. ורד  כותבת את המקומות שבהם הגוף זוכר יותר ממה שאנחנו מעיזות לומר: בושה, רעב, תשוקה, גיל, כאב, אימהות, מבט דרך חיבורי הוויה הנעה בין מילים לתחושות, מקטעים לחיבורים. 

השירים לא מבקשים לייפות את הגוף או לגאול אותו בסיסמאות; הם נשארים איתו מספיק זמן כדי לשמוע מה הוא יודע. 

בזה כוחו של הספר: הוא אישי מאוד אבל פותח מרחב משותף לכל מי שהרגישה אי פעם שהגוף שלה הוא גם בית וגם זירה. הוא עמוק מאוד אבל מאפשר גישה דרך הפשטות והחמלה שהוא פותח.

ביחד עם הקוראת, ורד עושה דרך לא רק אל הקבלה של הגוף, אלא אל השבת הסמכות אליו:  מהגוף כאובייקט שנשפט מבחוץ, אל הגוף כמקור של ידיעה.